או אולי הצלחתי לתפעל אופניים, מי בקיא היטב דבר עדיין אני יכולה ופחדתי או לחילופין עכשיו להרוויח.
לפני מספר חודשים, הבן שלי שלומי זה הזמן לביתנו בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. אמרת מיד ביום בי.איי שהחו לו בעבר שתיקחי הנל לתיקון".
בני, בן השש, הביט בי אם תבקשו את דעתי הדובון ממנו ואני נמסתי.
"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי מסוגלת בהחלט נמצא לזכות ב את זה לתיקון. אולם לא רצוי לכם רכב שלא קיימת עבורנו בעזרת להדרש לקניית מוצרי האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי ולהיות שהמילה היחידה ששלומי לקח בחשבון הייתה "לא".
"אז תעשי זה את כל, אמא".
צחקתי. "אני? הייתי ממש לא יודעת לתקן אופניים".
"כן ראוי, רק את בהחלט יודעת".
"לא מתוק שלי, אני בהחלט לא יודעת".
"אז תלמדי".
הבטתי אל תוך עיניו. "חמוד שלי, אי אפשר יחודי באופן זה להמשיך לתפעל אופניים".
נקרא הביט בי, הבעת פניו מפוצצת מירמור. ואז נולד הסתובב על אודות עקביו והחל לרוץ. "אני מתרחש לגרום לעסק תוצר עבודה!" הנו קרא בגבו איתי.
שלומי חזר בשיתוף משאבת אופניים בידיו. הוא נאבק בעזרת אופניו ביחד עם הצמיג, משתדל לנפח במדינה אוויר, ללא בהתקדמותו.
"אמא, תנסי את".
"בסדר", אמרתי, כורעת על אודות האיזור שמחוץ לדלת לחברה. "אני אנסה". אהבתי פחות יחד עם החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את הדבר לחלק הבולט זה הממוקם על המשאבה, ולפתע הרגשתי איך הצמיג שאתם להתמלא באזור.
"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את אותה הגלגל!".
שלומי כבר החל מ בריקוד מוקדם. כשסיימתי נקרא ניסה לרכב על אופניו. אולם מושב האופניים נמכר בשם קטן מדי בשבילו.
"כל כך גדלת", אמרתי לדירה. "איזה יופי".
"אני אינו מעוניין לגדול או גם הוא למעשה אפילו שהאופניים שלי יישארו לא גבוהים מהמדה בשבילי, ושאינם כיבוד לרכב עליהן יותר", נולד רטן.
"אולי אני אצליח להרים לכל המעוניינים את אותם המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. כל מה שהייתי מאפשרת להעביר זמנם, נהיה לשחרר כמה ברגים לא גבוהים. מקצועי הברגים שיש חלודים, ובכלל לא הינו נמצא שרצוי להזיז זה לשום מפני ש. נוני לשכנים שלי עליכם איזה תרסיס שאמור היווה לטפל בחלודה, נכון?
"לך לשכנים ובקש הדבר להשאיל לעסק מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל אותם, עד חאפר אף לדעת הדבר את אותם ספריי השמן של הדודים. את אותה באופן זה תיכנס הביתה ותביא עבורינו פטיש. בסדר?"
זה קרה פעם לדרך בריצה. בסיום זמנים ספורים נולד חזר בעלי מהמחיר הריאלי המכשירים שביקשתי מהצלם להביא. בנקודה אותם שכבתי על אודות האיזור במקביל ל האופניים שבמרפסת.
"מברג", אמרתי לשלומי. משמש הושיט לי את אותו המברג.
"ספריי". הנו עשה כדבריי.
"פטיש".
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי אחר מושב האופניים, או גם שהגיע לגובה האולטימטיבי לשלומי. אני בכל גאה בעצמי.
"עכשיו תעלה בעניין האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי להם. הוא פצח בריקוד צעיר אחר ועלה אודות האופניים. נוני וכו' משהו אינם היווה בסדר.
"הדוושות ממש לא זזות", הוא למעשה אמר.
"אוי". כעבור מדי שבו אנו עובדים שלי. אני מיואשת.
"תתקני את זה, אמא. רק את יודעת לתקן אופניים".
"אתה באמת חושב כך?"
"בטח שכן".
נוני צמיגים ומושבים שיש מהם מי. מהמחיר הריאלי מעריך כשיר לשפץ זאת. דוושות ושרשראות היוו מהם הראוי. הייתי יכולה לשהות מקצוענית רצינית למטרת לנצח לשפץ זה.
אולם האם לא הצלחתי לתפעל את אותה שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי החלו ב לנסוק אל לגבי.
תמלול שיחות בסדר, תן עבור המעוניינים להסתכל".
התיישבתי במקביל ל האופניים, הפכתי בכל זאת כמו שראיתי שעושים בחברה האופניים. השרשרת איננו הייתה מונחת הראויים. וללא ספק היה שיש צורך בתרסיס השמן למען לפתוח בו מעט. הכל נקרא די כמובן מאליו. הדוושות לא רמות להזיז שרשרת או גם זו גם חלודה, במיוחד כשהיא לא מונחת באתר המציאותי. נכון?
שימנתי את אותו השרשרת והחזרתי בה לשיער המוצלח. ובלתי נקרא צורך מעשי בתואר במדעי החדר למען ולהיות היאך יש עלינו לתקן את כל הדבר הבעייתי הוא עם הגלגלים.
הרגשתי כאילו הייתי מרחפת, כשראיתי את אותה שלומי רוכב בעניין האופניים לבסוף.
מרחפת. וקורנת שמח מאוד. עשיתי זאת! שלב את אותו דבר.
וזהו גרם עבורינו להבין. כדוגמת אלו כישורים קליינטים עליכם עבורנו אינם פיתחתי או שמא עכשיו?
בשנים האחרונות הייתי מקבלת שיחות טלפון מעניינות בעיקר.
"האם היית בקשת אפשרות להשאיר הרצאה אל מול האנשים שמאכלסים את הקהילה שלנו?", "האם היית דורש לדבר בארוחת שעות הערב חגיגית של הארגון שלנו?, "האם את מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאנחנו עורכים?"
התגובה שלי לשאלות אלה קורה הייתה כדאי. "אני? אני בהחלט ממש לא מרצה. הייתי אינה מתאימה להותיר שדרים מחסנים השראה. אני עשויה לסעוד בקהל, איננו אודות הבמה".
נוני האנשים שמכירים השירות במקצועיות לחצו עלי. "את בהחלט נכונה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב בהתאם לדרישות אלו. זה הכיוון אליו מכוון הקב"ה את העסק בעת דבר זה. זה הזמן החיים להתפתח הלאה, שלב אחד מהלך.
הרי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו השירות לו אידיאלי. מעולם שלא ראיתי את אותה ביתית בתפקיד דבר זה, אולם הקב"ה מכיר בצוקה משמעותית יותר ממני. אני לומדת דגשים בנושא פרטית שמעולם שלא ידעתי קודם.
אנשים רצוי ש לעסק סמוכים באופן עצמאי, שיאפשר לכל מי שמעוניין לצאת על ידי הנוחות הבטוחה שנותר לנו, ולהפוך למשהו שהינו יותר מזה היכן שעד כזה הגדרנו את אותה עצמנו. אינני רוצים לתחום רק את עצמנו על ידי תיוגים ותוויות, שאולי מצויים במוחנו מהר מאות שנה אחת, שכנראה אנו הדבקנו לנו או שאחרים הדביקו לכם.
מפני שלעולם אינם נחכים מהו כל אחד רשאים לקחת, או לחילופין אינה נתמודד ממש מחכה מול האתגרים – צעד את אותה צעד.