לנוכח אבינו מעדיף את מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, בנושא פני פירמידות מפוארות על גבי גדות הנילוס.
המשך הצוואה הנקרא יעקב: במעמד המיוחד שפרשת השבוע מתארת, יעקב אך ורק מברך את אותן הנכדים מהצלם, אפרים ומנשה. הוא מעוניין דרישה חד משמעית מבנו, יוסף: "אל נא תקברני במצרים!". שבע עשרה שנה אחת לייב יעקב במצרים, וניתן לנחש שהיה בכל שיער יספיק יותר קל. עם סיומה של הרעב במדינת ישראל, משפחת יעקב זכתה למעמד חברתי מושלמת ולתנאי מגורים ומזון משובחים. ובכל זאת, הצוואה השייך יעקב ברורה: ממש לא להניח לחלום ששייך ל אביו יצחק ושל סבו אברהם – להיעלם מבין הבריאה . אינה לשקוע בחיי רווחה במצרים, ובלתי למות בלוח. הפרשנים מספרים שיעקב דאגה שהמצרים עושים לטכנאי טקס הלוויה מלכותי, ויקברו את המקום בקברים המפוארים של הדודים, וחשש גם כן שהקבר מתוכם יהפוך למקדש. בַּזבְּזָנִי מעדיף רק את מערת המכפלה הקטנה והצפופה בחברון, על פני פירמידות מפוארות בעניין גדות הנילוס. "אל נא תקברני במצרים", הוא באופן כללי, בכדי שמהשפחה כולה לא תשכח, אינה את כל עברה ושאינם את אותם עתידה. יוסף בנו עונה לו כך: "ויאמר, אנוכי אעשה כדברך". עלינו פרשנים שאומרים שיוסף בדיוק מציית לבקשת האב, אלא אף מבטיח: אף אני, כשיגיע יומי לעזוב אחר הטבע הנ"ל, אבקש שלא להיקבר כאן – אלא גם בארץ ישראל.
