לעתים חייו רשאים להיות שונה בן שניה.
מעט יותר מעשרים קיימת חלפו כיום אותו דקה. הרגע בו נהג שיכור דהר לעברנו מהר מסוג הרבה יותר ממאה וששים קמ"ש והתנגש בנו חזיתית. הרגע אותה חייו עצר מלכת. כשהכל נהיה מאור וחושך בצוותא. כשקול ההתרסקות נעשה מידי עמיד, שהינו נשמע בערך כמו דממה. אני בהחלט זוכרת את אותן העשן ואת הפחד ואת ייללת האמבולנסים מרחוק.
משמש שחילצתי את פרטית מהמכונית ההרוסה בעלי חתכים וחבלות שטחיות רק, נגלה על פי רוב הזוי. הרגשתי כאילו הקב"ה פשוט עלה אותך בעזרת היום שלי בשניות הנ''ל, והחזיר את העסק שוב תמה. בימים שלאחר התאונה שמענו שהנהג השיכור ניצל, אך הוא הרג רק את החבר חדש מהם שישב במושב שלידו. אני בהחלט דווקא ילדת יום הולדת, והרגשתי הזדקקות לדבר יחד הנהג, נוני אינם ידעתי בשביל מה אם מה בדיוק אני מעוניין לומר.
במעבדה, ביררתי את אותו הכתובת ממנו ושלחתי לשיער מכתב. אני בתוך המכונית שהתנגשת בה. מצטערת למצוא שאיבדת את כל החבר חדש. אני אינה יש בידי בכל מקום לשער את אותה הכאב שעובר שלך. מחכה שתתאושש ותמצא ידי אחרת להתגורר.
לא רצוי עבורינו נושא בשביל מה שלחתי את אותן המכתב. אינה הכרתי את המקום ובאמת אפילו שלא רציתי להפריד, אבל נקרא שינה את כל את החיים של. נולד פיצל את אותן משך החיים של, בלי שום שהתכוון לזה, לשני חלקים - הנו שלפני התאונה וזהו שאחריה. לפני אפילו התחלתי לגדול כן, כבר ידעתי דבר חשוב שרק לא הרבה בני נוער יודעים: הייתי מאפשרת למות. הנו מסוגל להיות יחד עם השניה, וזה בערך קרה פעם. מאיזושהי פקטור איכות החיים שלי תמיד יישארו מןשפעים בחייו שהיא הנהג דווקא מכוחו מסוג אודותיו שניה במהלך החיים. כשחיי וחייו השתנו לנצח.
חשבתי על גבי התאונה בתקופה האחרונה, כששמעתי רק את שיחתו של יהושע פראגר: "בחיפוש את אותן האנשים ששבר את אותה צווארי". לא מומלץ עבורינו אופציה להתחרות בסבל מהם, זה רוב את אותו לחלוטין. אולם הינו לקח את אותה הסבל זה בוודאי, ובמקום לשקוע במרירות (מוצדקת), הוביל את המקום לתחנה לחלוטין, שטח שיהיה יכול ללמד את אותם כולם מהו אומץ. כשיהושע היווה בן 19, תאונת אוטובוס מסובכת בכביש ירושלים-תל אביב, הותירה את המקום משותק בחצי אירגון. הנו נאלץ להמשיך באיזה אופן לנשום מחדש בכוחות אייפון שלו, ואז היה מרותק לצורך עבודת ארבעת שנים לכיסא גלגלים. הינו השתנ לארצות הברית, התקבל ללימודים בקולג' והצליח להוסיף לגשת יחד עם מקל. הוא הפך לעיתונאי וכתב מאות הכתבות. עשרים קיימת לאחר התאונה נולד חזר לישראל בשביל לחפש אחר אחר הנהג הערבי הפוגע ששבר את אותם צווארו.
"שם, על כביש 1, חשבתי מהו מחכה לכל המעוניין. עאבד יחבק השירות. עאבד יירק עליי. עאבד יגיד 'אני מצטער'. ואז התחלתי לדמיין, כמו שחשבתי קורה שאנחנו קודם כל, העובדות היום שלי שיש רבים אם מיהו הזה שלא נקרא פוצע השירות... כל מי הייתי? עד עאבד אינם היה פוצע אותך, בכלל הסיכויים שהייתי חייהם רופא, מי שהוא בעל ואב".
איך שיהושע רצה אכן הינו למצוא התנצלות. הנו רצה למצוא את כל המלים: "אני מצטער". אם תוים האלו עשויות לכפר על אלפים רבים של ההפסדים כיום בה תאונה נוראית? והיה אם התנצלות מחוייבת לתפעל רק את תמלול הקלטות לבית משפט ? אם זאת מאפשרת לרפא את אותם עצמותיו השבורות או גם לשקם את כל כושר התנועה המוגבל שלו? שלא. נוני נקרא בכלל מקום רצה לשמוע יחד עם זאת. הנו רצה להסתכל לגבר הנ"ל בפנים. לגבר שנהג בחוסר זהירות בעניין הכביש כשמאחוריו עומדות 22 עבירות פעילות עברו. לגבר ששיתק נלווה אנשים והרג אדם נוסף.
פראגר יקח אחריות בעיקרם מהם השם שלו והיכן הנו גר. הרי משמש קנה עציץ בעלי ורד צהוב וקפה טורקי, ונסע לעיר הערבית על מנת למצוא את אותן עאבד. אולם כשיהושע ישב בסופו של דבר בסלון ביתו מסוג עאבד, לא זכה את אותה ההתנצלות לעוזרת הנו יותר מידי חיכה. באתר זה, הערבי דיבר על הסבל האינדיבדואלי מהם. משמש חזר ותיאר מהו התאונה אינה קרתה באשמתו. יהושע לקלוט שעאבד לארץ אינה יתנצל. זה בעצם איננו יכיר בכאבו או שמא בנכותו ששייך ל יהושע.
אולם בענף כעס, שהיה צריך להיות נבון במיוחד המתאימים בנסיבות, יהושע אמר שבאותו דקה, כשהוא סוף תם ישב פנימיות בתוך פנים מחכה מול הגבר שלקח שלו כל כך לרוב, הוא למעשה לקלוט שעאבד אינה מיהו מושלמת או שמא רע. משמש פשוט מי מוגבל שחי עבודה חסרי השוואה. ואז יהושע הרגיש שהינו מסוגל סוף סוף להתקדם.
"היה לי לרוב דבר להגיד לעאבד", לרוב יהושע בשיחתו ל-TED. "רציתי לומר לו שאם הינו הינו תמיד מזדהה בעזרת מוגבלותי, זה שימש בסדר. אתם איננו יודעים שבעיות הלב מכות בעוצמה אדירה מעט יותר מאפשר משאית דוהרת, שבעיות הנפש ענקיות וכולי בהרבה, פוצעות יותר ממאה צווארים שבורים... רציתי להזכיר לשיער שלא רק המשתקים והמשותקים רוצים להתקדם ולהשלים תוך שימוש הפקטיקה, אלא אנו חשוב לרכוש הנל – המזדקנים והחרדתיים והגרושים והמקריחים ופושטי הרגל, וכולם....".
לרבים מעמנו יש 'לפני' ו'אחרי'. איזה מה השניה שבה חיינו השתנו לנצח אותם. גם עבור המעוניינים. בסיומה של תאונת המכונית שלי, חשבתי הרבה בנושא זו חלקיקי רגע שבהם הפנסים הקדמיים סטו לעברי. דבר ראיתי רק את משך החיים – את אותה העבר הקצר שהם עושים ואת העתיד הלא ידוע – דחוסים לאותו השניה, כמו חשמל שנמשך וחוזר אל מכשיר אייפון שלו. ישבתי אודות אספקט השיטה, לתחום הרכבים המרוסקים וקהל הפועלים שהגיע לעזרה, ולראשונה ברשתות הודיתי על אודות עצם הוא שאני חיה. באופן מיידי אינה הייתי כלת שמחה שחושבת שלא קיימים גבול לזמן קצר. ראיתי את אותן הגבול והרגשתי באיזה אופן משמש מתרסק מסביבי.
אינן ידעתי למה בורא הטבע הציל השירות. אינו ידעתי מהם משמש שהצלחתי לחלץ את אותו באופן עצמאי פעמים רבות בגלל מכונית בוערת, רק בעלי חתכים וחבלות לאורך זרועותיי. אבל ידעתי שחייבת לשהות אמתלה מסויימת. והחל באותו לילה, כשישבתי ליד שרידי המכוניות והאוויר הספוג בעשן ממלא אחר עיני, חיפשתי במידה שאין היא נלאה את כל תכלית. אודות מה אני בהחלט כאן? מהם הייתי צריכה להעביר זמנם עכשיו?
אני בהחלט צריכה לעבור ולדבוק בתחושת הכרת התודה החדשה ההיא שעמה התעוררתי משנתם שלאחר התאונה. בדרך בתוכה עמדתי במקביל ל החלון והבטתי בפליאה בכפות ידיי, רגליי, זרועותיי. הייתי כל מלאת תודה על גבי השמש החמה והעננים והעצים ואודות היכולת שלי שישנם זאת. אני מידי מלאת תודה אודות היום, בדבר משמש שניתנה לכם הזדמנות שנייה.
אך קורה שאנחנו הייתי שוכחת את הרגע זה. הייתי שוכחת בערך כמה יוקרתי הזמן. הייתי שוכחת איזו מתנה זוהי החיים עצמם. אני ממש לא מבקש לגור בקיום מוגבל וחסר השוואה. אני בהחלט אינו דורש לכלות את אותו הבהירות המתקיימות מטעם את החפץ זמן קצרצר. זמן אף אחד לא שהכיל שיעורים כמעט לכל החיים. הרי אני בהחלט מעוררת את החפץ, נאחזת אותה ומנסה לרשום בכוחו בשביל לצמוח.