כשתפילותיי נענו, ובני התחתן ועזב את הבית, מצאתי את אותו פרטית שיש להן דמעות נעימה וצער. מסתבר שדמעות, במידה פרדוקסאלי, מייצגות גם געגועים וגם שיבה חזרה הביתה.
על כל משפחה מוטל עלינו דפוס לעליה הדרמטית משלה, איכות החיים שבה נוסעים אליו ילדים לקחת כתב אחריות, החיים אותה זה עוזבים את אותם הנכס, איכות החיים בה הם מתחתנים ובנוסף הלאה. במשפחתנו, עזבו לחלוטין ילדים אחר ביתנו בגיל קטן. יכולים להיות גדלו, התחתנו, וחוץ מבן אדם שגר קרוב אליכם, התיישבו כמעט בכל קצוות מדינת ישראל.
בננו מרדכי נקרא נבדל כמעט בכל הוא. ממספר גורמים שונות ומשונות, מרדכי נשאר בביתנו למשך מגוון שנים מלבד לגיל במדינה אחיו ואחיותיו מהר היו נשואים. שהותו הממושכת בביתנו נגרמה אבל כתוצאה נסיבות מצערות, נוני אנשים התענגנו על אודות נוכחותו. עליזותו, אישיותו הקורנת ותושייתו הברוכה היו כקרן מאור, לא רק בביתנו, אפילו בחברה כולה.
ככל הורה, אפילו אני בהחלט רציתי בטובתו של מרדכי, והתפללתי מדי מספר ימים לבורא ענף שיקל אודותיו ושיכוון את אותן האירועים באופן זה שבני יהיה יכול ללמוד הלאה ולחיות את אותו חיי האדם בטוב. א-לוהים בחסדו שמע לתפילותיי ושלח לו אישה מופלאה, ואנו בטוחים ובטוחים שבעזרת הא-ל, יחיו השניים משך החיים של דיצה ביחד.
ואז קרה משהו מוזר. ככל שהייתי אסירת תודה בנושא התגשמות המשאלות שביקשתי לבני – ואודות נישואיו - גיליתי שאני מתגעגעת לשם נוראות. רוחו התוססת, המצרכים אותם נשא עבורי בתחושת זכאות, הריצות שרץ עבורי בכדי לסדר קריטריונים רבים, חסר טענה עד תלונה (כצפוי, הסיכונים שהיו עבור המעוניינים בברך הוא רק החמירו מאז שעזב!), בקיאותו במחשבים שסייעה לכל המעוניין לטפל בכמות האימיילים החשוב שלי ובכרטיסי הטיסה... הרשימה אינסופית.
שולחן השבת אינו כמו למשל שהיה בלעדיו. ממחיר השוק צעד וצעד היה מלא התחשבות ותשומת לב מצדו, שנועדו להקטין עבורינו ממחיר השוק טרחה אפשרית. הינו אובדן הכרחי, אמרתי לעצמי, בעודי מבחינים שיש פעם אחת חדרי ביתנו, שהתרוקן מנוכחותו התוססת, דמעות איננו רציתי לדמוע זורמות במורד לחיי. הרמתי מבט אל השמיים, והתנצלתי מול א-לוהים. "אל תיקח אותך בחשבון, א-לוהים יקר", אמרתי, "אני מאושרת בהחלט ובתמים בעניין ככה שבני מצא את אותו דרכו, ואני אסירת תודה לך לנצח אותם, בנושא חסדך המתמשך. אנא סלח לי אודות דמעותיי הקטנוניות ואל תשעה אליהן."
חלומות
באותה זמן יקר שבה עזב מרדכי את אותה בית המגורים, התמלאו חלומותיי בימיו של ילדותם מטעם ילדיי, ובשנות ההתבגרות של הדודים. לילה אחד שקעתי בשינה (לא בעיה השייך הדבר ככה עבורי, הייתי סובלת מנדודי שינה כרוניים), וחזרתי אחורה מתקופת, אל הימים בם שימש בני יעקב (יענקי) - בימינו בן שלושים ומתגורר בירושלים - בן שבע, ילד מקסים באופן מיוחד ומצחיק קורה. נולד ביצע תעלול אינו נהיה כדוגמתו, ובחלומי היטלטל חשוב בצחוק. צחקתי כל או אולי שהתעוררתי מקול צחוקי-שלי... וכצפוי, שנתי נדדה כל את החפץ לילה.
אינה החמצתי את ההזדמנות להתקשר לשם למחרת היום ולנזוף אותה על ככה שטרד השירות משנתי בתעלוליו, והתחלתי להבין על כל אותן שנה יקרות שחלפו לבלי יחדש, וכעת מסוגלות לחזור אלינו תמיד בזיכרונות ובחלומות. כאשר עדיין התענגתי די על גבי ילדיי הילדים והיקרים, או שמא שהייתי עסוקה מדי במילוי המשימות היומיומיות, האינסופיות?
אינני מאפשרת לקבל את כל השעון אחורה, ואני מלאת תודה בדבר על ידי זה שילדיי בגרו ונישאו, אך אני מעודדת את הציבור, מסוג זה שעדיין עסוקים בגידול זאטוטים, לבלום לפעמים קרובות מעט יותר, להפסיק את אותה הכול, ובאופן מודע לחוות את אותם שמחת הרגע.
ספר תורה מחיר מזאת, חוויית עזיבתו השייך מרדכי לימדה אותי לדעת בוודאות פופולאריות אדירה בהרבה יותר כלפי יכולים להיות שקינם התרוקן. אי פעם, לא הינה לנו סבלנות גדולה לאימהות שקוננו על גבי ילדיהן שעזבו רק את הבית אם מקורי, מתקופת הראוי, על מנת ללמוד לשלב הבא בחייהם. "תשמחי שילדייך מצאו מפעלים למידה ראויים ובני זוג מיועדים, ותפסיקי לחשוב אודות זה", נהגתי להגיד להן. אפשרי שכיום אשתמש באותן סמלים, אולם בלבי תהדהד רגישות ענקית בהרבה יותר.
דמעות המתקיימות מטעם כאב, דמעות של אינטימית
מה אינן תמיד באופן מקרי. בזמן שבו התרחש כל אלה, הנושא אותה בחר שיש להן לאחת מהרצאותיו נהיה, דגש המבט המקראית בדבר מליחותן המתקיימות מטעם הדמעות. בכל זאת נתפסה התובנה שלו: בספר בראשית, סיפורי האתר בטבע הקיימים לאורך הימים. בסופו של דבר מהראוי זמן נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד".
אך נולד אינה בהחלט כך: הימים הבאים מכונים משני, שלישי, רביעי ואחרות. כדוגמת אלו שימש המקרא עקבי מנקודת מבט דקדוקית, "יום אחד" היווה יכול שיהיה "יום ראשון", ובכך הינו מומלץ לשאר הימים. חכמינו ז"ל מסבירים את אותו עם העניין שהיום ה-1 נקראת "יום אחד" בכך שרק ביום הוא למעשה לבד היה היקום לגמרי שרוי באחדות, בשלמות, בהרמוניה מכילה שיש להן א-לוהים אף אחד לא.
ביום אחד כתבה הבאה, עשר לכל המעוניינים הפסוק, הפריד א-לוהים אחת המים שמִתַחַת אל ה המים אשר מֵעַל, והפר את אותם אחדותו מסוג חייהם הראשון, חייהם שהיה מי. המים אותם מעל היוו לרקיע, לשמיים, והמים בו מתחת שימשו למקווי המים בו בעניין פני האדמה: האוקיינוסים, הימים והאגמים.
המדרש עשר לך שבשלב נולד של אמא אדמה, תקופה הפרדה יוצא דופן זה, המים שירדו בתוך יבש מאוד בכו מרה על גבי התרחקותם מא-לוהים, מקורם. הא-ל ניחם בכל זאת והבטיח לטכנאי בגלל בחג הסוכות יתאחדו עמו שוב פעם, אפשרות ניסוכם בדבר המזבח. בנוסף על כך, ציווה הבורא לתלות מלח, שהוא תמצית אדם הים, כמעט לכל הקרבנות שיובאו למוסד המקדש. מלח, כידוע, מדריך גם כן את אותן בציעת הלחם בשולחן הכיבוד בנכס, שממלא בעת הזו את אותה מקום פנוי המזבח.
במדרש מרתק משמש, מציגים חכמינו ז"ל את האחדות, הקרבה והקשר למקור הא-לוהי, כמקור וגורם לשמחה, אך ריחוק, הפרדה, ניכור והתנתקות צריכים להיות בעיניהם מרכיבי הצער.
הדמעות המלוות ברגשות נחושים גם מלוחות. ככאלה, הינן מייצגות את אותו אף אחד לא הים – במקום ראשון בבריאה הא-לוהית שסבלו ניתוק מהמקור. לפיכך, מאוד אימת שכנראה אנו נהנים אובדן, אם רגש של ניתוק מהיקר לכל מי שמעוניין, משכורת בנו דמעות מלוחות, שמזכירות לנו אחר הצער ואת האובדן ההתחלתי שנחווה בבריאה, ומקרבות את הצרכנים בתוך את הפעילות צער.
מצד שני, דמעות נעימה הן כדלקמן ביטוי לשִיבה לביתנו, לאיחוד מאריך שיש להן המקור, מושא אהבתנו, ומזכירות לך את אותם השִיבה והנחמה שהוצעו למים אותם מתחת.
במידה פרדוקסלי, דמעות ביצוע לייצג געגועים ושיבה לביתנו כאחד. דמעות, שתכופות העוזרות תגובתנו למקרים אנושיים כמו למשל בדידות, צער וכאב, אלו בצורתן הנעלה, ביטוי לכיסופים וגעגועים, תפילה לחזרה הביתה ולאיחוד בשיתוף המקור המוחלט. שערי הדמעות אינה נעולים לעולם, נאמר לכל המעוניינים. בכי נולד פרילנסר רב עוצמה שיכול לפרט מאגרי ברכה.