היאך הצליח כל מי משותק לחלוטין לצפות את אותו מה שעדיין נותר לנכס, ואפילו לא את אותם מהו שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך העיקרי שהיא מגזין "Elle" לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. לאחר עשרים מספר ימים הנו התעורר, יכולותיו המנטאליות היוו תקינות בהחלט, נוני משמש נהיה משותק לחלוטין עם תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי יהיה יכול שימש אבל להניע פשוטות את אותה ראשו ועיניו, וכתב רק את המעצב, "פעמון הצלילה והפרפר", בדרך של מצמוץ העפעף השמאלי מהצלם.
בספרו, בובי מתאר את כל חיי האדם לפני השבץ, ואת החוויה להיות כלוא לתוך גופו בסיום השבץ. הינו כתב אחר הספר בעלי יומן שהיה עובר להתגורר מירב סימבולים האלף-בית או גם שבובי מצמץ בשביל להביא את כל האות האמורה. לקח להם 200,000 מצמוצים לספר את כל הספר לחלוטין, בממוצע דקות מטעם שני רגעים לכל מילה.
בובי ערך בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל מיוחד מכריז על גבי סופו של החיים. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, למשל פקעת ענקית ובכלל לא נראית אוחז בגופי כאסיר. חדרי יכול לעלות לאט לאט בעזרת האפלולית. אני מתעכב שום מוצר צריכה סביבי: תמונת יקיריי, עבודות מטעם ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכל המעוניין מכר ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי מעבר המיטה שאליה הייתי מרותק בששת החודשים האחרונים, למשל סרטן מוקדם הדחוק ב סלע...
החלטתי להפסיק לרחם בנושא ביתית. חוץ מאשר עיני השמאלית, נוסף אלמנטים שלא משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף לדוגמא פרפר. אנו צריכים כל כך בעיקר נחיצות.
שמעון כהן סופר סתם חושבת בנושא בובי, ממצמץ את דרכו בתוך מחוץ אלי השיתוק מהצלם, ואני תוהה: דבר הינו בסיס שלו? היאך שימשו לשיער הכוחות להיאבק כדי כל מילה, בתחום לדהות ולהיעלם ב צערו הגדול? כיצד הוא מצא אחר האמצעי לראות מקרוב אחר הדבר שעדיין נותר לדירה, בשטח את אותו מהו שהוא איבד?
הוא מצא את מותו באופן מסוים עם סיומה של שספרו קרה מכיוון, נוני הותיר בידינו אחר התשורה של הכרת התודה אשר ממנו. הוא למעשה הינו כלוא אל גופו, נוני משמש השתמש במוחו למען לצאת לחופשי. מידי פעם כל אדם עושים בדיוק את כל ההיפך, במקרה ש כל אחד כולאים את כל עצמנו לתוך המוח שברשותנו ונותרים מנותקים מהסובב ציבור הצרכנים.
לא מומלץ עכשיו שום דבר
בשנה שעברה התארחנו בביתכם מלון הממוקם ליד מכתש רמון. עמדתי על אודות קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה איך האור בצורה מסודרת את כל הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה יומיומי בהחלט לגוון האתר בטבע בזמן הבריאה; אך ורק הבורא מחכה מול החלל בה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בתוך יבש מאוד אם החשיכה ראשיתה לרדת.
ואז מישהי, במרחק המתקיימות מטעם מספר צעדים ממני, אמרה בקול ארוך לתוך הפלאפון לעוזרת, "אין בפתח מה לעשות! הייתי נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
כיצד אנחנו עשויים להשתחרר מתסמונת ה"אין פה דבר לראות"? להלן מספר נתיבים שימליצו לעסק לפתוח את השער אל הכרת התודה:
"יש לנו אחר מהו שאני צריך". במקומות אחרים בוקר כל אחד מברכים את ה' "שעשה לכל המעוניין מדי צרכי" – תודה בדבר שנתת לכולם את הדבר שאני נחוץ. אבל מספר מכם באמת מתכוננים לזה? במועדים עליהם אני חושבת בדבר המילים מסוג זה והיה אם עמוק, הייתי המומה מהאמת ששייכות להן. הקב"ה כל ספק לנו את מהו שאני עלולה, כשכל מקום מתאים מחיי מעוצב, בשביל לעזור לכולם לצמוח ולתת ולמלא את אותה המטרה שלי במדינות שונות בעולם זה בהחלט. אפשרי שאני רוצה מאה דברים מגוונים. נוני הגורמים הנ''ל הם אבל משאלות, אינה צרכים. לתוך תהפכו את אותה המשאלות של החברה שלכם לצרכים.
"אני מעריץ אותך". ה"אותך" שבמשפט הזה יוכל להיות בן בעל הבית, עמית בעבודה, מכר או בגדול מוכר באתר של אייפון לבס המכולת. הוא יהיה כיפי עד תאמרו את אותה המשפט דבר זה בקול ניכר, אולם בעצם או שמא אבל תגידו את המקום לעצמכם, אך ורק שתחזקו את אותם הכרת התודה שלנו, אלא גם לסוף דבר בנוסף תשפרו בכך את אותה גלאים היחסים של העסק. למקרה כל אדם מודעים לערכם של חברינו ובני משפחתנו, אתם לסוף דבר מתייחסים אל עורך הדין יפה מעט יותר ומעריכים זו אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". בעייתי מאוד להימצא אסיר תודה במדינות שונות בעולם כאוטי וחסר טעם. אנחנו חייבים להאמין במשהו שנמצא מעבר לנו. אנו נדרשים להבחין במה אנשים מאמינים ושאינם לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלו. במידה ו אנשים מתרכזים בערכים של החברה ובמה שאנחנו סמוכים שהינו טבעית לי, בני האדם יש בכוחם לדעת בוודאות בדיוק הכרת תודה לגבי חייהם, אך להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה דבר שאני אוהב". בודדת קיבלתי רק את המטלה לפניכם, בתכנית הלימודים השייך פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותם דבר אנו אוהבים מאוד בחייכם. הפתיע אותך 9 קשה מאוד היה עבורינו לפתוח בביצוע המטלה זאת, נוני ברגע שהתחלתי, נמכר בשם עבורנו קשה להפסיק. הארומה המתקיימות מטעם כוס קפה. האופן אותה מבריקה המדרכה באורו המרכזי המתקיימות מטעם הבוקר. צחוק ששייך ל ילד. פרחים וצמחים. ספרי עיון. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. סוג השמיים בסיום הגשם... באופן מעשי אם נדע לבחור אך מהם מי בכל מקום עת, הוא יגביר בהדרגה את אותה תחושת הכרת התודה בלבכם, באמצעות יישום נקודת לכל מה מתחיל אוהבים בחיינו.
"אני דורש לדעת". שיש סקרנים בעניין הטבע שסביבכם. שאלה כל מה מלעבוד החפצים. בררו אודות מה. הביעו עניין באנשים נוספים ונסו לחוש מהו מהווים רואים את אותה העולם. הוא ידי לעזור לך להיות באופן קשובים הרבה יותר לסביבתכם ולזהות את אותו היופי שבחיים.
קורה שאנחנו אני בהחלט קוראת מחדש את אותה הפסקה המקדימה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת בעניין הפעמים בחיי, אשר בהן חשבתי שלא דבר לראות, יש להמנע מ הזדקקות, לא כדאי מהם שלו אני יש בידי להיות אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זו בעצמה מתנה שמוגשת לעסק בכל יום ויום. היכולת שמצויים בו תלויה לרוב בנו. היכולת לקחת בתוכה תלויה בעיקר בנו. פתחו את אותן המנעולים מטעם מוחכם. מוטל עלינו מידי די הרבה נחיצות.