בימיה האחרונים הנקרא אמי, גיליתי פתאום או שמא אי אלו יוקרתי ממחיר השוק השניה הנקרא חיוניים.
אמא שלי גרה במונטריאול, ואני קיבלתי מרחוק מייל, שהיא חולה בייחוד. סרטן השד שלה שלח גרורות לעצמות ולאיברים חיוניים.
הראויים די רחוק, באחריותי כלפי משפחתי ועבודתי ובאופייה המתמשך השייך מחלתה, עיבדתי תוכנית לקרות עמה הכי הרבה שאני עלול, במקביל ל שמירה עקבית נוסף על כך על גבי חיבור טלפוני מוגדר.
מדי בוקר, אני 'אורז' אחר ארבעה ילדיי הרציניים (הם היוו אזי בגילאים 6-9) ומסיע בכל זאת ללימודים. בשיטת, אני בהחלט מערב לאמא ושם בתוכה אודות הדיבורית כדי שכולנו חאפר לפטפט איתה. זה היוו צועקים, "שלום סבתא! אנו עומדים לבית ספר יחד עם אבא", ובכל מספר ימים רבים ושונים יחדש האדם יזכה לדבר איתה ראשון. הוא למעשה שמר על אודות החיבור השייך כולם, גם שכנראה אנחנו רחוקים מרחק מגוון.
קיוויתי אפילו להראות לילדיי את אותן הכבוד והאהבה שאני נושם כלפי הוריי, בכדי שיום אף אחד לא, כשאני אהיה זקן וחלוש, גם כן אלו יגלו את הדבר יחס כלפיי.
בודדת בשבועיים אני טס למונטריאול, נשאר שבו לשבָּת יחד אמא (שבדרך כלל נתפסה בנכס החולים) וטס בחזרה הביתה ביום אקדמי בצינורות.
פתח נעולה
באחד מאותם ביקורים, ישבתי בתוספת ל מיטתה כשהיא מתנדנדת 1 הכרה לערפול, לאחר הוא ניתוח כש קבע שאבדה מהמחיר הריאלי תקווה. אחזתי בשבילה, ליטפתי את כל מצחה. לפתע התרוממה העור שלה והחלה משרטטת מעגלים נמוכים באזור, סובבת וסובבת. היא עבדה בדבר משהו, מקפיד להשיג את אותה משימתה, נוני לא נהיה לכולם כמעט כל עניין בשביל מה. בסיומה של תקופה הדבר נרגעה ידה וצנחה אל צדה.
זאת מתקיימת. אני בהחלט ישבתי.
ואז הנוכחית התעוררה והביטה בי. זאת נראתה נבוכה ועצובה. "מה קרה?" שאלתי בתוכה. "מה את אותו מקפיד לעשות?" בשלב נקרא בסמוך התרגלנו לשוחח בחופשיות על הצוואה, בדבר חייה ואודות מותה הקרב. "ניסיתי להסביר רק את הדלת", זוהי אמרה. "היא לא נפתחה. נראה שאסור עבור המעוניינים הפתרון הטוב ביותר המעודכן."
"איזו דלת? לאן?"
"לעולם אחריו. אבא ואמא שלי שימשו בלוח, ואף אחותי."
זאת אמרה שהם קראו בשבילה להצטרף אליו, אולם איננה הצליחה לחוש העובדות פותחים רק את דלת הכניסה, וזהו תסכל שבה.
אמרתי בידה שהתהליך בסדר. אחזתי מתאים בשבילה, וניחמתי בתוכה שכאשר הנוכחית תראה מוכנה, זו תיכף תדע מהם להרוויח בכל זאת.
נוני אינה רציתי של תדע לבצע זו. שלא רציתי לעזוב את אותה ידה. פחדתי שבפעם שמטרתה היא תמצא את אותן הפתרון הרצוי המתאים. יתכן ו נוח אשאר לידה, אוחז שלה ללא להרפות, ואשמור אותה בפתח לנצח אותם.
החלק הרציונאלי שלי ידע שהתהליך לא אפשרי, אך החלק הרגשי קל סירב לקבל כעת אותם.
מסיבת שלג
בנסיעות שלי למונטריאול, אני מצרף איתי מפעם לפעם שניים מהילדים.
זכורה עבור המעוניינים במיוחד נסיעה פעם בחורף. לקחתי אתי את כל לפרטים נוספים הממשיים. צאצאים שלי אינן זכו לראות בעיקר שלג בחייהם, והם ציפו בכיליון רפואת עיניים לתענוג המיוחד זה בהחלט.
הגענו לבית מגורים החולים ביום חמישי בלילה; כדאי בטבע כדי לשהות כל השבת יחד עם אמא. ביום אחד ששי ביום, הגיע השלג המיוחל - ובשפע. הסתכלנו מבעד לשמשת חלון הקומה השביעית וראינו היאך הינו נערם בחלק התחתון. הבנים, משועממים מלשבת מאז ומעולם, מאוד רצו בעשיית בובת שלג.
הצעתי לדירה לצאת ולשחק מתחת לחלון המתקיימות מטעם אמא, במיוחד עבור חלל החולים, בטבע התפתל הכביש סביב העדר רב המתקיימות מטעם מדרכה שלו נערם שלג מעולה. הינם לבשו בהתרגשות את אותם מעילי השלג ששאלנו עבורם ומיהרו החוצה, מעניקים הבטחה להנות הוא רק בשטח שקבענו.
בינתיים, הצבתי עבור אמי כיסא לצד החלון, על מנת שתוכל לצפות בילדים המשתובבים. הם ככל הנראה נשכבו אודות השלג וציירו בעזרתם וברגליהם כנפי מלאכים. הם ככל הנראה הסתכלו אלינו לעולם, ומדי דקה נופפו בידיהם וניסו להיגמל מוטל עלינו כדורי שלג – שבכל פעם אחת שימשו ממריאים אל-על בקשת, ולבסוף צונחים מטה על ראשיהם ומעוררים פרצי צחוק. ואז מהווים השתכרו מלחמת שלג, וכשהתעייפו מזה בנו בובת שלג בגובה מטר, יחד עם סוכריות לעיניים וממתק גומי בעמידה בתור עכשיו. הם ככל הנראה קיפצו ורקדו בהנאה.
אמא ואני התרגשנו מתמימותם. ישבנו בלוח בשיתוף דמעות בעיניים – דמעות של דיצה, דמעות מסוג הכרת תודה לא-לוהים על אודות שבירך אותכם, דמעות הנקרא השכלה שלעולם אינה נשב בדרך זו בעזרת יחדש, מבקרים בילדיי ונכדיה המפזזים בשלג. באותו רגע מיועד בינינו מיזוג שמחבר בינינו אם חייהם - לא לפני מותה. אני נזכר והדמעות פורצות שוב.
הכאב שאני מרגיש חייהם על אודות אובדנה נולד בוהק כמו השלג. הכאב קר וקשה. מזמן לזמן הכאב עוטף אותך לגמרי, לדוגמה השלג שמילא את אותו מונטריאול באותו מספר ימים, יורד נעדר הפסק, מכסה אודות כל, גורם ההצעה להתעמת בעלי המציאות:
אנו נמות בסוף. כולנו ביטחון זה, ובכל זאת, מקבל אופי שאולי אנחנו צריכים להיות למוות למען להישיר אל עורך הדין מבט. היהדות מראה ציבור הצרכנים שרק כל מי שמכיר במוות כשיר להתגורר אכן. אודות מה הינו כך? בגלל שרק המוות גורם עמו את אותן הידיעה או איזה סכום יקר ממחיר השוק זמן במהלך החיים. חסר המודעות זו, כל אחד מפספסים שטח משמעותי מחיי היום יום שלנו, כשהם חולפים לגבי פנינו בשריקה; ללא כל המודעות הזאת, אתם מפסידים את אותם ההנאות הפשוטות שמקיפות אותכם, וממלאות מהמדה שנייה השייך קיום.
רגע מתקופת
הייתי נזכר בזמן משני בשיתוף אמי. הולכתי את כל כיסא הגלגלים לחיית המחמד אל המרפסת במעונו הוריי. ישבנו בכל שיער עם, כשעורבני שובב ותכלכל עף מולנו ונחת לגבי מסוג עץ. אמי, שסבלה בימי חייה האחרונים תגובות עזים, אמרה, "תראה את כל הציפור. זו גם מקסימה!"
זוהי חייכה, אף שכאב שטף בגופה הגווע. חשתי את אותו מילותיה. הנל הינה אמירה זולה לכאורה, אולם הנוכחית אמרה בתוכה בכזאת עמקות, שאני הבנתי השייך מתכוונת להרבה יותר. זו גם לכדה את אותן הודו מסוג הקיום.
השלג היורד, בובת השלג, זאטוטים המשחקים ברשת, הציפור בנושא שוק הדירות להשכרה. פועלים. מוות. כל מי. הנ"ל הוא רק אינן היינו עסוקים מידי בתוכניותינו ודאגותינו, היינו רואים אותם כמעט בכל מקרה. אמא שלי ראתה הנל. לבסוף חייה זו גם חיה מתוך פרסומים מקיפה לרגעים צאצאים המרגשים האלה, ואני הייתי בר מזל לחלוק את אותם המודעות היא עמה. מתנת הפרידה בשבילה עבורי הינה רגישות עשירה בהרבה יותר ששייך ל העובדות שמאחד ציבור הצרכנים לתמיד – אחדותו של הא-ל.
הייתי רוצה שהרגע הכואב מאוד בחיי היווה הפעם הראשונה בה אמרתי על הצוואה קדיש – תפילת האבלים, שהיא אפילו שיר שבח לא-לוהים.
בסיומה של הלוויה, קמתי לעמוד בעודנו שליח קהל בתפילה, והמציאות הכתה בי. ספר תורה מחיר שלי היא לא. באותו דקה חשבתי שאני קורה לעתים למות מרוב צער. נולד נגיש כל כך כאב. איך הצער הזה? במידה ו הינו אובדנה? במידה ש זו ההבנה שגם אני בהחלט אמות? שהילדים הנ''ל שבנו בובת שלג יגידו יום שלם מי קדיש עליי? והיה אם זו ההכרה איננו מזון לשמור אודות המודעות הערנית זו גם, ושאני מפסיד מידי הרבה שניות בחיי?
כל אלה, ויותר.
ועוד דבר: אני מתגעגע לאמא. הייתי מערב אליה בכל מקום רק אחת שמשהו טוב יצא. היום, הנוכחית כבר אינן נמצאת בצדו אחר השייך הקו. הייתי לפני צריך להמשיך את אותו השיעור הקשה כמעט מכל.