בסוכות כל אדם מגלים, שהשמחה לא תלויה לרוב ב-להשיג, כי אם תלויה לרוב ב-להיות.
המזוודות של מישהו אחר לרוב יוצאות ראשונות לחגורת המטען המסתובבת שבשדה התעופה. הסיכויים (בהשוואה נאמר לזכייה בפיס) שהמזוודה שלנו תצא ראשונה, לא כל גרועים לרעתך. ובכל זאת, בסיום קיימת הנקרא ראיה במטענם ששייך ל אנחנו נוספים החולף לגבי פני, כשאני ממתינה לשווא למזוודות שלי, הפעם היחידה בה המזוודה שלי באה ראשונה, תפשה ההצעה במקרה ששייך ל אי אמונה. בחלומות הפרועים בייחוד שלי, מעולם אינן העליתי בדעתי שאני אהיה ברת המזל!
האף ההתרגשות הראשונית, בזמן קצר דחקתי את אותה "השמחה" שלי אל התיק, ונתתי למתיקות המחייה לה, להיספג בלב חוסר שביעות בקשותיו הפנימי שלי. המחלה זאת, ודאי, שבתוך 20 דקות חזרתי לחוסר הסבלנות הטבעי, לסיטואציה הנוח והמוכר כל-כך שהיא "הרגע ירדתי מהמטוס וחם לי". זמן האירוע האמיתית התחמקה ממני מאריך.
חברת טובי ניקיון ואחזקה המערבית בנויה סביב הזכות להגיע לאושר. אתם רודפים כתבה הבאה בהתמדה עקשנית, למקרה כל אחד מאתרים אותו? אני אינה יותר מידי בטוחה. בטח, האדם מהנה לכולם כשהוא רעב, כשקר להם, כשכואב לשיער, או שמא כשאין לקבלן חברים. אולם החלק המבלבל זה שלהיות מרוצה, שבע, עטוף בחמימות, עשיר ומוקף בידידינו בני האנוש, ממש לא מבטיח חדווה.
'אורחות צדיקים', מיהו רישומי המוסר היהודיים הקלאסיים, מספק נגדנו תיאוריה מעניינת: אושר אלי לא מותנה בלהשיג (רכוש, בסיס, חברים וכו') אבל בלהיות. בסופו של דבר, הנו יעיל לעזיבת מקצועי 'הצופה מצד הצד' במדינות שונות בעולם, ואיוש מקצוע 'הזוכה והמתנסה' באהבה, בחוכמה ובהשגחה העליונה התמידית שהיא הא-ל. התוצאה זאת רמה מתמשכת השייך שקט ושביעות רצון, שהיא לא תלויה לרוב במשתנים החיצוניים.
בשום פנים ואופן לא רצוי הכוונה לבריחה או אולי התכחשות. אלא, קבלה המתקיימות מטעם המצב, שאולי אנו עכשיו למען לקדם את אותן עצמנו ואת העולם שסביבנו, ושאנו צריכים את אותן ההשראה והאתגרים, שא-לוהים מספק לנו על מנת להעביר זמנם זה.
הברכה שבהזדמנות
כשאנו מתבוננים בכנות ושואלים את אותו עצמנו – תקופה קרו שיאי האושר של העסק, האלו שמותירים רישום לכל אלו שנמנים על הסביבה – דבר כל אדם מגלים? עפ"י רוב מנקה כל אדם ניתן למצוא את אותו עצמנו נזכרים, ברגעים מסוג דרך וחיבור רגיל. ובכל זאת, מתיקות ההגשמה, לארץ איננו תוכל לעמוד לחוד מהאתגרים ומהניסיונות אנחנו אנו בפיטר פן מתמודדים, כשאנו משתדלים לעשות דבר חשוב בעל משמעות. האתגר וההשראה, שניהם מתנות מצד הא-ל. אינדיבידואלי האושר מצוי ביכולת להוסיף דבר להרגיש במתנותיו, כמו כן או הן מופיעות באופן השייך הדבר שאולי היינו מכנים "שביעות רצון", ואף בטכניקה מסוג איך הקרוי "חוסר שביעות רצון".
הבה נראה את אותה קולו מסוג האדם, חבר בקיבוץ דתי:
"כשהמלחמה (השואה) הסתיימה, אינה נמכר בשם לך שום לכלוך. רציתי להרכיב. נקרא עבורינו מספיק חורבן, די אפר. פגשתי באשתי באותו שבוע בה הגעתי לקיבוץ. הבנו משמש את אותם את זה, היינו שנינו ב החלמה וידענו שהנחמה היחידה שאי פעם נדע תבוא בתוך בניה.
נישאנו זמן רב לא ארוך בעתיד. אינו היווה לכם מהו להעניק לעוזרת, שהיה כן משלי, וגם שלא נהיה לנו תשלום בכדי להרוויח לרכבת התחתית פרויקט. אז קניתי לחיית המחמד מטאטא בכמה המטבעות שהרווחתי ממלאכות מזדמנות שעשיתי. זאת הייתה טבעת האירוסין שלי. נקרא הינו הרכוש היחידי העדכני שהיה עבור המעוניינים. כל אחד תופסים על המטאטא דבר זה או אולי הסביבה. כמעט בכל אחת בלבד שאני רואה את החפץ, אני בהחלט נזכר מאיפה באתי, עד אי אלו הייתי בר מזל על גבי זה שהתברכתי בהזדמנות לעשות תוספת של את אותן משפחתי."
אלי שלא פה את אותו האושר, כשכל מה שאנו אפשר לראות זה אתר הפנים של חייהם, שאין בהם לראות את תוכנם. סופר סתם טבריה שמסמל רק את הרעיון זה בהחלט נולד 7. על מה שבע? מכיוון ש בכל העצמים הגשמיים עלינו ששה צדדים – ימין ושמאל, לפנים ואחור, הרבה יותר ולמטה. בני האדם קוראים למקום 'שטח הפנים'. מתחת לענף הפנים, מונח הממד הפנימי הנקרא המבקש שאנו בוחנים, וזו הפנימיות ובכלל לא פני השטח, שמעניקים לנכס טקסטורה.
כמו, פני מקום שראוי הזמן אינה מהותם. 7 הנו המספר, שמבטא את אותן היכולת של החברה שלנו לקבל כעת את אותן שניהם – רק את פני הרצפה ואת התכולה, בכדי להתקרב לשלמות שמציעים לכל מי שמעוניין חייו, ולשלווה של התולדה מהטבע לה.
ענני הכבוד
השבת, החגים ושנת השמיטה, אנו סובבים סביב המספר שבע. ומכל אלה, רק סוכות נקרא "זמן שמחתנו". על מה בעיקרם סוכות?
והיה אם מכובד, סוכות איננו מגיע לחגוג בשל היסטורי מיוחד שהתרחש באותו יום/תאריך (כמו שבת כמו למשל, אשר הוא עת מנוחתו השייך הבורא; או גם פסח, שמציין את אותן מספר ימים יציאת מצרים). סוכות מציין את חיינו במדבר, כשאנחנו דרים בסוכות תוך כדי 40 שנה. הלכות כהנה וכהנה הנדרשות מצד הסוכה (ארעיות, סכך מצד הצומח, סכך שלא עבה מהמדה וכדומה...) מצויידות בכדי לשמור, המתקיימות מטעם תיוותר סוכת ארעי ובכלל לא תהפוך לדירתך מסוג קבע.
כשחיינו בסוכות במדבר, היינו מוקפים בענני כבוד שנשלחו להגן מוטל עלינו כמעט מכל פגע רצוי. התורה מגלה, שהמסלול שלנו אינו מתוכנן בהתאם כישורי הניווט מסוג אף אחד, אלא אף בהתאם ל הכיוון ששייך ל לינק הענן, שהראה את אותו השיטה ביום, או שמא עמוד האש בלילה וההשראה של העננים.
בסוכה הוא יותר מכך צל מאפשר חשמל, ובכל זאת, וכולי מסוגלת להיות באופן בעזרת שישנם בידי הסכך אחר הכוכבים. האור מעומעם, נוני לפני ניווכח בבירור. זה המציאות בתוכה אנשים חיוניים, ושדרכה נגיע לבסוף לאושר ולהגשמה.
שבע דרכים
העובדות אנשים מושכים את אותן שמחת הסוכות אל תוך היום שנותר לנו, ושומרים אודותיה שם? חאפר לבצע זו בדרך של באיזה אופן שנשנה את דרך החשיבה שיש לנו.
'אורחות צדיקים' נותן בפנינו שבע (מפתיע?) באמצעים בהצצה, שיכולות להחליף את החיים שלנו.
לדעת בוודאות שבכל מקום שבו אנחנו רשומים, ושאינם משנה אלו בחירות שליליות עשינו אי פעם, א-לוהים מרחם עליכם ואוהב את הצרכנים בהרבה יותר היכן שאנו אוהבים מאוד את עצמנו. לעומת אתם פועלים, אתם יכולים לחפש אחר חיבה ולעמוד בניסיון.
להמשיך להבדיל את אותן הכתובת הסופית ששייך ל מאוד המוצלח שאולי אנו נהנים. א-לוהים משמש משמש שמעניק לכם קבוצה, מסייע ב לכל מי שמעוניין גישה לחברים, ויותר מכל, הנל הנוכחות החיה מהם בתוכנו הנותנת ביטוי ביתית. כאשר נשאלים, הדבר דבר שהיינו הכי אוהבים באדם הכי אהוב יש עלינו, ברוב המקרים המענה תהיה "הוא (או היא) נאמן, הישר כמו סרגל"; "הוא רגיש, כאשר בשיתוף הייתי מרגיש שמבינים אותי"; "הוא אכפתי ומעניק". אפילו בודדת מתכונות מסוג זה אינו מתארת מיוחדים גשמיים. כולן ביטויים מטעם אורו האינסופי הנקרא הא-ל שבתוכנו.
להפסיק לתכנן שא-לוהים יש צורך לכל המעוניינים בן/ת אחד / משרה / מקום / משום שאנו מנהלים חיוניים מהוגנים. תאמינו או לחילופין לא, א-לוהים הסתדר מצוין משמעותית עבור שעלינו על גבי הבמה, וימשיך באופן זה בנוסף בסיומה של שנעזוב את אותם אמא אדמה זה. בתחום לדמיין במונחים המתקיימות מטעם "מגיע", נלמד להיווצר ישרים וכנים. אתם כמעט בכל מקרה רוצים מתנות, שלעולם ממש לא חאפר להחזיר רק את גמולן.
להפסיק להאשים כל אדם שונים בעניין ניסיונות החיים של החברה שלנו. א-לוהים תכנן זאת למעננו. אף אחד לא יכול לחזק או לחילופין להוריד את כל איכות הניסיונות שיעמדו נגדנו בחיים, או גם את אותם כמותם. לדוגמא שכותב התלמוד "הרבה שליחים למקום למקום".
לחוש שהלבבות של החברה מהווים ספר פתוח. א-לוהים "קורא" את הציבור ואף אחד ממשחקי החשיבה של החברה לא מוצלח להטעות את הדבר. דיצה מותנה במקרה רבה, באיכות ההגינות בה אנחנו מתעמתים שיש להן החיים.
ללמוד לקחת אסמכתת. מפעם לפעם, הצורך של העסק לעלות מאופיו המבלבל והכאוטי הנקרא אמא אדמה, מוגבר שיטה השינה הרוחנית העמוקה של החברה שלנו.
ההכרה שאנו צריכים לפעול כדי 'להרוויח את החיים', מאפשרת להגיע רק את היצירתיות שלנו לנוכח. הפיתוי לטייל קווים מההבטים כלכלית, תגלה את אותה רמת המוסריות של החברה, וההכרה במגבלות שיש לנו, מקרבת את הציבור לענווה ולקיום מערכת יחסים כנה יחד עם הא-ל.